בביטוחי רכוש אנו מבחינים בין ביטוח בפני נזקים ישירים, לביטוח בפני נזקים עקיפים. הנזק הישיר הוא נזק ממשי לרכוש (כמו סחורות שעלו באש). הנזק העקיף נובע מהנזק הישיר, והוא כרגיל נזק כלכלי (כגון הפסד הכנסות לחנות שנסגרה עקב דליקה.
לעניין הנזקים הישירים, כאן קיימות שתי צורות של כיסוי ביטוחי, באחת, מפרטים המבטחים בפני אלו סיכונים הם מבטחים, ובאחר, המבטחים מתחייבים לכסות כל נזק פתאומי ובלתי צפוי לרכוש, אלא אם נקבע במפורש כי אותו נזק לא יכוסה. דרך זו מכונה בשפה המקצועית "כל הסיכונים". כך - לדוגמא, מקובל לבטח מבנים בפני סיכונים מפורשים (אש, ברק, התפוצצות, רעידת אדמה, סופה וסערה, שיטפון, נזקי נוזלים, פריצה וכד'), בעוד תכשיטים מקובל לבטח במתכונת "כל הסיכונים". היות ובביטוח "כל הסיכונים" אין כרגיל חריג לאיבוד רכוש, הרי אם אבד תכשיט שבוטח במתכונת "כל הסיכונים" - יהיה הנזק מכוסה.
תפקיד המבטח הוא להשיב את המבוטח למצב בו היה מיד לפני קרות הנזק. לכאורה, הדבר "צודק", היות ואין לקבל כי המבוטח "ירוויח" מהנזק. אולם, אם אכן היינו נצמדים לעקרון כי המבוטח לא "ירוויח" מהנזק, היינו יוצרים קושי למבוטח. לדוגמא - אם היה מבנה עולה באש, המבוטח היה מקבל מהמבטח תשלום רק בגין הנזק הממשי למבנה, בעוד בפועל היה עליו להקים את המבנה מחדש. לכן, בביטוחי מבנים, מכונות וציוד (ובדירות - בביטוח המבנה והתכולה) מקובל לערוך הביטוח על בסיס ערכו כחדש ("ערך כינון"). המבוטח משלם למבטח פרמיה כאילו הרכוש הוא חדש, ובמקרה נזק נושא המבטח בתשלום (בכפוף למספר תנאים) כאילו הרכוש שניזוק היה חדש.
